ישמח משה
ועתה אבא לבאר כונת המדרש תנחומא שהתחלנו, בהקדים עוד מה דאיתא בגמרא (בב"ק ס"א ע"א) כל המוסר נפשו על התורה, אין אומרים דבר הלכה משמו, והוציאו כן מפסוק (שמואל ב' כג טו) ויתאוה דוד וגו' מי ישקני מים וגו', (שמואל ב' כג טז) ולא אבה דוד לשתותם וגו', עיין שם. והנה זה משה האיש ידענו מה היה לו עת אשר עלה אל האלקים למקום גדודי שרפי אש שרצו לשרפו בהבל פיהם, וגם מבואר (בספרים) (בבראשית רבה פרשה פ"ד (ב"ר פ"ד י"ח) וירושלמי שקלים פ"ב (ה"ג) ומדרש תנחומא, תשא סי' י') דטעם מחצית השקלים הוא לכפר על מכירת יוסף שמכרוהו בעשרים כסף, והגיע לכל אחד מחצית השקל. ועל פי זה מבואר כשהגיע משה לפרשת שקלים, ולבו ראה וידע דטעם השקלים הוא משום כפרה על חטא מכירת יוסף, והיה קשה לו לפי זה למה יתנו גם שבט מנשה ואפרים, הלא יוסף לא חטא בדבר, אלא על כרחך דגם הוא צריך כפרה לפי שמסר עצמו על מצות אביו דקם ליה הלכתא כדעת הרמב"ם, וממילא דגם אני עשיתי שלא כהוגן שמסרתי נפשי על התורה, ולכך אמר שמא כשאני מת אין אני נזכר, דהמוסר נפשו על התורה אין אומרים דבר הלכה משמו. והשיב לו הקב"ה חייך, ר"ל התורה היא חייך ממש ואין לך חיות אחר, ואין לך אשמה ח"ו על מסירת נפשך, ובודאי כהוגן וכשורה עשית, ואדרבה זה יהיה לך לנשואת ראש כי בכל שנה ושנה וכו'. ומה שאמרו המוסר נפשו על התורה וכו', היינו מי שאינו עצם התורה, אבל גבי משה לא שייך זה כי נשאר גם שם עומד ומשמש (סוטה י"ג ע"ב), לפי שנתעצם בעצמות התורה, על כן כשהן קורין וכו' כאלו אתה עומד וזוקף את ראשן, והבן.
תפארת יוסף
אמר אייבו הוה קאימנא קמיה דרבי אליעזר בר צדוק והוה אייתי ההוא גברא ערבה קמיה שקיל חביט חביט ולא בריך, קסבר מנהג נביאים הוא (סוכה מד:).
הענין בזה, שמצות ערבה הוא בלא ברכה, כי כל ענין ברכה הוא במקום שאדם יש לו נגיעה מצידו וביכולתו לקבל לעצמו תקיפות. ובזאת הברכה מכיר שהכל הוא ביד השי"ת, כמו שמצינו ברכת הנהנין וברכת המצות, ברכת הנהנין הוא, מחמת שאדם יש לו נגיעה מצידו מחמת הנאתו, ובזאת הברכה שמכיר שהשי"ת הוא הנותן מכל הטובות, ורואה שביכולתו לקבל לעצמו כל מיני סיעתות לעבודת השי"ת, ממילא מברר עצמו שנגיעתו לדבר הזה אינו מחמת הנאה של עוה"ז, אלא מחמת שרצונו לקחת לו סיעתא לעבודת השי"ת מדבר הזה, וברכת המצות הוא, מחמת שאדם יכול לקבל לו תקיפות מהמצוה שיאמר שיש לו כח לפעול, ויכול לדמות לו שהוא עושה את הפעולה. ובזאת הברכה שמתיצב עצמו לנוכח השי"ת, ואומר אשר קדשנו במצותיו, מכיר, שאפילו זה הכח לעשות את הפעולה ג"כ הוא מהשי"ת, ורואה שאין לו מצד עצמו כלום וכל כחו וכל כח עבודתו הוא הכל מהשי"ת. וזה הוא הכלל מכלל הברכות שיכיר שהכל הוא מהשי"ת. ולזה הוא מצות הערבה בלא ברכה, כי זה היום הוא חלקו של דהע"ה, ומדתו הוא כדמצינו אצלו (שמואל ב כ״ג:ט״ז) ולא אבה לשתותם ויסך אותם לד', והיינו מחמת שראה ששלשת הגבורים הלכו בגדולת מסירת הנפש, ובזה יכול האדם לקבל לעצמו תקיפות גדול, ולזה ולא אבה לשתותם, רק ויסך אותם לד', והיינו שמדתו היה למסור אפילו זה הכח ג"כ להשי"ת. ולזה איתא בש"ס (ב"ק ס"א.) שאמר כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי כל המוסר עצמו על ד"ת אין אומרים דבר הלכה בשמו, והיינו שמדתו היה לבטל עצמו לגמרי להשי"ת שלא יקבל תקיפות משום עבודה, ורק להכיר היטב שאין שום כח בלעדי השי"ת, ואפילו כחות העבודה ג"כ הוא מן השי"ת. ובמקום שאדם הולך בעבודה כזאת, שמבטל עצמו לגמרי להשי"ת, ואינו נוטל לעצמו שום כח אפילו מעבודתו, שם הוא יכול להעלות כל הבריאה לנוכח השי"ת פנים בפנים. והוא, כי מאחר שמכיר שכל כח העבודה הוא מן השי"ת, ממילא מי שלא עבד כל כך, הוא מחמת שהשי"ת לא נתן לו כח זה, ואילו היה נותן לו השי"ת כח, מסתמא היה עובד, וממילא יכול לתרץ את כל הבריאה ולהעמידה לנוכח השי"ת. וזה שחלקו של דהע"ה הוא ערבה, כי על ערבה איתא במדרש (רבה אמור ל') שאין בה לא טעם ולא ריח, ואמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה שמרמז על אלו ואלו עתידין שיתנו ריח, כמו שאיתא בש"ס (עירובין כ"א:) תאנים טובות אלו צדיקים גמורים תאנים רעות אלו רשעים גמורים. ושמא תאמר אבד סברם ובטל סכוים, ת"ל הדודאים נתנו ריח אלו ואלו עתידין שיתנו ריח, ועל זה מרמז ערבה. ומחמת שמצות ערבה מורה, שאדם מוסר כל כחו להשי"ת ואפילו כח עבודה שלו מוסר להשי"ת, ממילא מזה הכח יכול ליתן מקום לכל הבריאה, ואפילו מזה שנדמה עד הנה שהיה חסר אור, ג"כ ביכולת מזה הכח לתרץ אותו. וזה הוא הענין שמשיח נקרא בר נפלי (סנהדרין צ"ו.) בר נפלי קרית ליה א"ל אין דכתיב ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת, כי לפי הנראה היה צריך לקרותו בר קימה, ורק ע"י נפילתו שמבטל עצמו להשי"ת, מקים את כל הבריאה ולזה נקרא בר נפלי. וזה הוא הענין שמצות ערבה הוא בלא ברכה, מאחר שערבה מורה שמוסר כל כחו להשי"ת ומבטל עצמו לגמרי להשי"ת, ואפילו כח מעבודתו ג"כ מוסר להשי"ת, ולזה הוא בלא ברכה, כי כל ענין ברכה הוא במקום שביכולתו לקבל לו תקיפות כנ"ל. ועל זה תקנו ברכה כדי שימסור כחו להשי"ת ולא יקבל לעצמו שום תקיפות, שאני ערבה שהמצוה בעצמה מרמז על זה שהאדם מוסר כל כחו להשי"ת, ממילא אינו יכול לקבל לעצמו שום תקיפות, ולזה הוא בלא ברכה:
הענין בזה, שמצות ערבה הוא בלא ברכה, כי כל ענין ברכה הוא במקום שאדם יש לו נגיעה מצידו וביכולתו לקבל לעצמו תקיפות. ובזאת הברכה מכיר שהכל הוא ביד השי"ת, כמו שמצינו ברכת הנהנין וברכת המצות, ברכת הנהנין הוא, מחמת שאדם יש לו נגיעה מצידו מחמת הנאתו, ובזאת הברכה שמכיר שהשי"ת הוא הנותן מכל הטובות, ורואה שביכולתו לקבל לעצמו כל מיני סיעתות לעבודת השי"ת, ממילא מברר עצמו שנגיעתו לדבר הזה אינו מחמת הנאה של עוה"ז, אלא מחמת שרצונו לקחת לו סיעתא לעבודת השי"ת מדבר הזה, וברכת המצות הוא, מחמת שאדם יכול לקבל לו תקיפות מהמצוה שיאמר שיש לו כח לפעול, ויכול לדמות לו שהוא עושה את הפעולה. ובזאת הברכה שמתיצב עצמו לנוכח השי"ת, ואומר אשר קדשנו במצותיו, מכיר, שאפילו זה הכח לעשות את הפעולה ג"כ הוא מהשי"ת, ורואה שאין לו מצד עצמו כלום וכל כחו וכל כח עבודתו הוא הכל מהשי"ת. וזה הוא הכלל מכלל הברכות שיכיר שהכל הוא מהשי"ת. ולזה הוא מצות הערבה בלא ברכה, כי זה היום הוא חלקו של דהע"ה, ומדתו הוא כדמצינו אצלו (שמואל ב כ״ג:ט״ז) ולא אבה לשתותם ויסך אותם לד', והיינו מחמת שראה ששלשת הגבורים הלכו בגדולת מסירת הנפש, ובזה יכול האדם לקבל לעצמו תקיפות גדול, ולזה ולא אבה לשתותם, רק ויסך אותם לד', והיינו שמדתו היה למסור אפילו זה הכח ג"כ להשי"ת. ולזה איתא בש"ס (ב"ק ס"א.) שאמר כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי כל המוסר עצמו על ד"ת אין אומרים דבר הלכה בשמו, והיינו שמדתו היה לבטל עצמו לגמרי להשי"ת שלא יקבל תקיפות משום עבודה, ורק להכיר היטב שאין שום כח בלעדי השי"ת, ואפילו כחות העבודה ג"כ הוא מן השי"ת. ובמקום שאדם הולך בעבודה כזאת, שמבטל עצמו לגמרי להשי"ת, ואינו נוטל לעצמו שום כח אפילו מעבודתו, שם הוא יכול להעלות כל הבריאה לנוכח השי"ת פנים בפנים. והוא, כי מאחר שמכיר שכל כח העבודה הוא מן השי"ת, ממילא מי שלא עבד כל כך, הוא מחמת שהשי"ת לא נתן לו כח זה, ואילו היה נותן לו השי"ת כח, מסתמא היה עובד, וממילא יכול לתרץ את כל הבריאה ולהעמידה לנוכח השי"ת. וזה שחלקו של דהע"ה הוא ערבה, כי על ערבה איתא במדרש (רבה אמור ל') שאין בה לא טעם ולא ריח, ואמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה שמרמז על אלו ואלו עתידין שיתנו ריח, כמו שאיתא בש"ס (עירובין כ"א:) תאנים טובות אלו צדיקים גמורים תאנים רעות אלו רשעים גמורים. ושמא תאמר אבד סברם ובטל סכוים, ת"ל הדודאים נתנו ריח אלו ואלו עתידין שיתנו ריח, ועל זה מרמז ערבה. ומחמת שמצות ערבה מורה, שאדם מוסר כל כחו להשי"ת ואפילו כח עבודה שלו מוסר להשי"ת, ממילא מזה הכח יכול ליתן מקום לכל הבריאה, ואפילו מזה שנדמה עד הנה שהיה חסר אור, ג"כ ביכולת מזה הכח לתרץ אותו. וזה הוא הענין שמשיח נקרא בר נפלי (סנהדרין צ"ו.) בר נפלי קרית ליה א"ל אין דכתיב ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת, כי לפי הנראה היה צריך לקרותו בר קימה, ורק ע"י נפילתו שמבטל עצמו להשי"ת, מקים את כל הבריאה ולזה נקרא בר נפלי. וזה הוא הענין שמצות ערבה הוא בלא ברכה, מאחר שערבה מורה שמוסר כל כחו להשי"ת ומבטל עצמו לגמרי להשי"ת, ואפילו כח מעבודתו ג"כ מוסר להשי"ת, ולזה הוא בלא ברכה, כי כל ענין ברכה הוא במקום שביכולתו לקבל לו תקיפות כנ"ל. ועל זה תקנו ברכה כדי שימסור כחו להשי"ת ולא יקבל לעצמו שום תקיפות, שאני ערבה שהמצוה בעצמה מרמז על זה שהאדם מוסר כל כחו להשי"ת, ממילא אינו יכול לקבל לעצמו שום תקיפות, ולזה הוא בלא ברכה: